<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף יח.</h2>
גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א) אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) מסקינן כמו כן שהמפקיד אצל חבירו אפילו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים לפיכך אם טען אחר כך ואמר פרעתי נשבע היסת ונפטר אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אמר פרעתי זה השטר אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו, לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזיקו מלוה על פה שתהיה (את) עדותו בשטר עד שיאמר להם לוה כתבו וחתמו לו ותנו לו, אע"פ שאומר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר כדאיתא בפרק (הזהב) [אף על פי (כתובות נ"ה ע"א)] ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה, והטעם משום דיש רגלים לדבר מדלא הקנה לו בקניין שאין דעתו להקנות לו עד שימלכו בו עדיין ועוד [אמר] רבינו תם דכל מתנה צריכין להמלך פעם שנייה כדגרסינן בירושלמי (בבא מציעא פ"ד ה"ב) דאמר ליה רב לר' חייא בריה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי אניש מסכנא היא הב ליה מיד(י) ואי לא אמליך בי(ה) תנינות. קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אילו כותבין ונותנין [אע"פ שלא] אמר להם כתובו סתם קניין לכתיבה עומד ואין צריך להמלך בו.
<h2>דף יט.</h2>
גרסינן בפרק ב' דכתובות שאומר רב נחמן מודה בשטר שכתבו שצריך המלוה לקיימו ואם לא קיימו המלוה נאמן הלוה לומר פרוע הוא במגו דמזוייף.
תניא בפרק קמא דב"מ (דף ז') שנים אוחזין בשטר מלוה אומר שלי הוא והוצאתיו לפרוע בו והלוה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה שטר שיכול לקיימו אמר רב נחמן יחלוקו לדברי הכל הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע כמו כן ויפרע הלוה מחצה ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו דהלכה כרבי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו וגם רב נחמן סובר כן בכתובות פרק ב'.
הוציא עליו שטר מקויים והלה טוען עליו טענה שאם (הווה) [הודה] בה בעל השטר שהיה השטר בטל יש מן הגאונים שהורו [ש]חייב בעל השטר לישבע כעין של תורה אף כי לא טען טענת פירעון ורבינו משה ורבותי(נ)ו פסקו [הלכות מלוה ולוה פ' י"ד ה"ג] שדווקא בטענת פירעון נשבע המלוה שהרי הלוה הודה בשטרו ולפריעה הוא עומד אבל מזוייף ושאר טענות לא כל המנו לבטל השטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה כל מה שירצה אם יודה ישלם ואם כפר נשבע היסת.
תניא (קידושין ט"ו) רבי נתן אומר מניין לראובן שחייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן מנה מניין שמוציאין מלוי ונותנין לשמעון שנאמר (במדבר ה') ונתן לאשר אשם לו לפיכך אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב על לוי ואמר ליה שטר אמנה הוא שטר פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו כדאיתא פרק ב' דכתובות (דף י"ט) שמא קנוניא עשו ביניהם לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה. הגה"ה מן התו' בפ"ק דקידושין (דף ט"ו ד"ה ואידך) ר"ת פסק בתחילה דאין הלכה כר' נתן מדקאמר בפרק קמא דקידושין (שם) ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן דר' אליעזר ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר שמותי הוא סבירא ליה כר' נתן ועוד מדקאמר (שם דף ט"ז) הא מני טוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע טוטאי היא ולא סבירא לן כוותיה ושוב פסק אחרי כן בספר הישר (שם בתוספות) דהלכה כר' נתן ודוחה כל הראיות דהתם בפרק כל שעה (פסחים ל"א) אי איפשר לרבא לישב דברי רב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם אלא כר' נתן וקיימא לן כרב נחמן בדיני' ורבא נמי דוחק להעמידה כמותו והלכתא כרבא ורבינו נתנאל מפרש דלגבי מלוה כ"ע אית להו דר' נתן והכי קאמר ואידך רבנן נמי בעלמא כו' פי' בשאר שכירין לא קיימא לן כר' נתן דהא כתב בהו מעוטא דלו ולא לבעל חובו וטעמא משום דטרח בגופו אבל במלוה כ"ע אית להו דר' נתן ואם כן שכירות לא יהבינן לבעל חובו דליכא למימר הענק אלימא מגוף השכירות, עכ"ל התוספות בפרק קמא דקידושין (שם).
וששאלתם על ראובן שמסר פקדון (דלוי) לשמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזיר לראובן כי ראובן חייב לו מנה אם יכול שמעון לעכבם בהיתר לצורך לוי אם דבר ברור הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר או שאינו יכול לכפור אז שמעון חייב ליתן ללוי מדר' נתן ועוד דאמר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הא במקום שלא (ש)חב לאחרים קנה, ונראה דאדרבה מצוה קעביד שמעון אי תפס אם ראובן גברא אלמא ולא ציית דינא שמוציא גזילה מתחת יד ראובן ומחזיר ללוי ומונע בית דין מטורח. ואדם שהפקיד פקדון אצל חבירו ובא אדם אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשם תביעה שהיה לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה בית דין מתביעתו שיש לו על המפקיד כי מה שמשמע שיכול לעכב מדר' נתן זהו בשכבר זכה בבית דין מתביעתו אבל בעניין אחר לא אמנם אם יש לקהל תביעה עליו הם יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד, עכ"ל התשב"ץ (סי' תק"ו).
<h2>דף כא.</h2>
המוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה על פה לכל דבר כדאמר ר' יוחנן בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ו) ואם טוען שפרע נשבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן (היורד) [היורש] ולא מן הלוקח. — הגה"ה, וכן פסק רב אלפס (ב"ב סי' רמ"ב), ורשב"ם פסק דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי ולא מהימן למימר פרעתיך ורבי' יחיאל מפרי"ש פסק כרב אלפס ונכון לעשות פשרה בניהם, עכ"ה.
<h2>דף כד:</h2>
שנינו שם (ב"ב דף קס"ה) כתוב בו מלמטה מאתים ולמעלה מנה למעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין העליון שאם תמחוק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון ומפרש בברייתא כגון שהיה העליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא השם העליון אבל לא ילמד התחתון מן העליון שני אותיות. — הגה"ה, איתא בירושלמי סהדי אעיקרא דשטרא כמסהדין וכן פסק רבינו תם מהא דאמר בפרק ב' דכתובות (דף כ"ד) דלמאן דאמר אין מעלין משטרות שכתוב בהן פלוני כהן ליוחסין מפני שהעדים אין מעידין על כל מה שכתוב בשטר כי אם על עיקר הדבר שהוא החוב ואפשר שאינו כהן ואפילו הכי השטר כשר אם כן אם יש טעות בשטר אינו נפסל בכך ואם טעה באות אחת אין כאן בית מיחוש גדולה מזו כתב רבינו יהודה שאם שינה מקום הלידה בגט כשר ומעשה היה והכשירו ר"י, כך פי' התוספות בפרק הזורק (גיטין פ' ד"ה ושם), עכ"ל.
<h2>דף נה.</h2>
גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א) אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) מסקינן כמו כן שהמפקיד אצל חבירו אפילו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים לפיכך אם טען אחר כך ואמר פרעתי נשבע היסת ונפטר אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אמר פרעתי זה השטר אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו, לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזיקו מלוה על פה שתהיה (את) עדותו בשטר עד שיאמר להם לוה כתבו וחתמו לו ותנו לו, אע"פ שאומר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר כדאיתא בפרק (הזהב) [אף על פי (כתובות נ"ה ע"א)] ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה, והטעם משום דיש רגלים לדבר מדלא הקנה לו בקניין שאין דעתו להקנות לו עד שימלכו בו עדיין ועוד [אמר] רבינו תם דכל מתנה צריכין להמלך פעם שנייה כדגרסינן בירושלמי (בבא מציעא פ"ד ה"ב) דאמר ליה רב לר' חייא בריה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי אניש מסכנא היא הב ליה מיד(י) ואי לא אמליך בי(ה) תנינות. קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אילו כותבין ונותנין [אע"פ שלא] אמר להם כתובו סתם קניין לכתיבה עומד ואין צריך להמלך בו.
<h2>דף נו.</h2>
מי שפרע מקצת חובו (ו)אם רצה להחליף מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר בשאר החוב בזמן הראשון ואם רצה יכתוב שובר כר' יוחנן וריש לקיש דאמרו התם (ב"ב קע"א) שהבא ליפרע חובו ואומר המלוה אבדתי את השטר הרי זה יכתוב שובר ויש לו ללוה להחרים בסתם כתקנת הגאונים על מי שכובש את השטר וטוען שאבד.
<h2>דף סה:</h2>
יש מן הגדולים שאומרים שמסדרין לבעל חוב ורבינו תם פסק בספר הישר שאין מסדרין לבעל חוב. — הגה"ה, ומביאין ראיה דאמר בתלמוד (ב"ק י"א) ואפילו מגלימא דעל כתפאי, ע"כ הגה"ה. — כיצד מסדרין לבעל חוב אומר ללוה הבא כל מטלטלין שיש לך ולא תניח מחט ונותנין לו מהכל מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו ולא שילבש משי וכיוצא בזה ונותנין לו מטה ומצע הראויין לו לישב עליהן ואם היה עני נותנין לו מטה ומפץ לישב עליו ואין נותנין לו כלי אשתו ובניו ונותנין לו סנדליו ותפיליו היה אומן נותנין לו כלי אומנתו מכל מין ומין שנים, היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט כגון שהיה חרש והיה לו ד' מעצדין ומגירה נותנין לו מעצד ומגירה בלבד, היה איכר או חמר אין נותנין לו צמדו ולא חמורו וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאילו. — הגה"ה, גדולין דוחקין אותו למכור מטלטלין וללות ולמצא מעות ובאותו זמן משביעין אותו להוציא כל אשר לו בפני בית דין לפרוע לבעל חובו ואף מכאן ולהבא שלא לדחותו אם תשיג ידו וכל ספריו לוקחין ממנו אפילו תפילין כי ההוא (ערכין כ"ד) דאתא לקמיה דרב יימר אמר ליה (חלוקו) [סליקו] ליה תפיליו ומעשה ידו העודף על מזונות אשתו ובניו פחותים מז' שנים יקחו ממנו כי בני ז' שנים אינם עליו לזונו כדרש ר' שילא אבל זן קטני קטנים עד בן שש שנים (כתובות נ' ושם איתא ר' שמואל בר שילת) ואחר כך משביעין אותו על הנסתר ויתן לו זמן על הנשאר לפרעו מעט מעט בחשבון בחוב שנאמר (ויקרא כ"ז) על פי אשר תשיג, עכ"ל מפסקי רבינו אליעזר בר נתן, עכ"ה.
<h2>דף פב.</h2>
תניא (קידושין ט"ו) רבי נתן אומר מניין לראובן שחייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן מנה מניין שמוציאין מלוי ונותנין לשמעון שנאמר (במדבר ה') ונתן לאשר אשם לו לפיכך אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב על לוי ואמר ליה שטר אמנה הוא שטר פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו כדאיתא פרק ב' דכתובות (דף י"ט) שמא קנוניא עשו ביניהם לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה. הגה"ה מן התו' בפ"ק דקידושין (דף ט"ו ד"ה ואידך) ר"ת פסק בתחילה דאין הלכה כר' נתן מדקאמר בפרק קמא דקידושין (שם) ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן דר' אליעזר ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר שמותי הוא סבירא ליה כר' נתן ועוד מדקאמר (שם דף ט"ז) הא מני טוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע טוטאי היא ולא סבירא לן כוותיה ושוב פסק אחרי כן בספר הישר (שם בתוספות) דהלכה כר' נתן ודוחה כל הראיות דהתם בפרק כל שעה (פסחים ל"א) אי איפשר לרבא לישב דברי רב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם אלא כר' נתן וקיימא לן כרב נחמן בדיני' ורבא נמי דוחק להעמידה כמותו והלכתא כרבא ורבינו נתנאל מפרש דלגבי מלוה כ"ע אית להו דר' נתן והכי קאמר ואידך רבנן נמי בעלמא כו' פי' בשאר שכירין לא קיימא לן כר' נתן דהא כתב בהו מעוטא דלו ולא לבעל חובו וטעמא משום דטרח בגופו אבל במלוה כ"ע אית להו דר' נתן ואם כן שכירות לא יהבינן לבעל חובו דליכא למימר הענק אלימא מגוף השכירות, עכ"ל התוספות בפרק קמא דקידושין (שם).
וששאלתם על ראובן שמסר פקדון (דלוי) לשמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזיר לראובן כי ראובן חייב לו מנה אם יכול שמעון לעכבם בהיתר לצורך לוי אם דבר ברור הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר או שאינו יכול לכפור אז שמעון חייב ליתן ללוי מדר' נתן ועוד דאמר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הא במקום שלא (ש)חב לאחרים קנה, ונראה דאדרבה מצוה קעביד שמעון אי תפס אם ראובן גברא אלמא ולא ציית דינא שמוציא גזילה מתחת יד ראובן ומחזיר ללוי ומונע בית דין מטורח. ואדם שהפקיד פקדון אצל חבירו ובא אדם אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשם תביעה שהיה לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה בית דין מתביעתו שיש לו על המפקיד כי מה שמשמע שיכול לעכב מדר' נתן זהו בשכבר זכה בבית דין מתביעתו אבל בעניין אחר לא אמנם אם יש לקהל תביעה עליו הם יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד, עכ"ל התשב"ץ (סי' תק"ו).
<h2>דף פד.</h2>
אמרינן בירושלמי וגם מתוך התלמוד שלנו (ב"ב קע"ד) מוכיח שאין הלואת בעל פה נגבת [מן היורשין] אלא באחת מג' דברים שיהא חייב מודה בדבר [ו]צוה בחליו שיש לפלוני (שטר) חוב עליו עדין או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפורעו וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו כדאמר ריש לקיש ריש פרק קמא דבבא בתרא (דף ה') וגרסינן שם והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתומים ואין מחלק בין יתומים גדולים לקטנים או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו כל אילו גובין מן היורשין בלא שבועה. — הגה"ה מן המיימון (הלכות מלוה ולוה פי"א ה"ו) אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב ליה מנה או בפנינו הלוה אינו גובה מן היורשין כלום שמא פרעו שהמלוה חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וכן אם הוציא כתב של אביהם שהוא חייב אינו גובה כלום כמו שביארנו. לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לבית דין שתלה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו ואם לא נודע להם דבר זה מחרימין על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו ומגבין לבעל חובו במה דברים אמורים בזמן שנפרעין מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע מן (היורש) המטלטלין אפילו היו מופקדים או מלוה אצל אחרים שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל.
<h2>דף פד:</h2>
מצוה על היתומים לפרוע חוב של אביהן מהמטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש לתת אין כופין אותו כי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א) גבי ההיא דקטינא דארעא, ואם תפסן בעל חוב מחיים גובה מהן כן פוסק רב נחמן פרק הכותב (דף פ"ד), טען שמחיים תפסן והיורש טוען שתפסן לאחר מיתה על היורש להביא ראייה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפסן היתה תפיסה זו שטרות וטען שהם בידו משכון של חובו ומחיים תפסן על המלוה להביא ראיה שמחיים תפס או יחזיר ליורשים מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן.
כבר תקנו הגאונים השתא שיהא בעל חוב גובה מן המטלטלין של יורשין וכן דנין בכל בית דין שבעולם אבל במערב היו כותבין בשטרי בחובות שלהן לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יתר מהתקנה וסייג גדול עשו שמא לא יודע הלוה בתקנה זו ונמצא גובה ממון יתומים שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב היתומים.
אין דין קדימה במטלטלין אלא כל מי שיגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון ואמר ר' יוחנן בפרק ב' דגיטין (דף י"א) שאם קדם אחד מהם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות בהן לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ואפילו במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח בפרק הכותב (כתובות פ"ד) במעשה דיימר בר חשו אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אמר לו הלוה זכה בחפץ זו לפלוני או תן מנה זו לפלוני זכה לו [ו]אין אחד מבעלי חובו יכולין לגבות מאילו שכבר זכה בהן אחר.
וששאלתם על ראובן שמסר פקדון (דלוי) לשמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזיר לראובן כי ראובן חייב לו מנה אם יכול שמעון לעכבם בהיתר לצורך לוי אם דבר ברור הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר או שאינו יכול לכפור אז שמעון חייב ליתן ללוי מדר' נתן ועוד דאמר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הא במקום שלא (ש)חב לאחרים קנה, ונראה דאדרבה מצוה קעביד שמעון אי תפס אם ראובן גברא אלמא ולא ציית דינא שמוציא גזילה מתחת יד ראובן ומחזיר ללוי ומונע בית דין מטורח. ואדם שהפקיד פקדון אצל חבירו ובא אדם אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשם תביעה שהיה לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה בית דין מתביעתו שיש לו על המפקיד כי מה שמשמע שיכול לעכב מדר' נתן זהו בשכבר זכה בבית דין מתביעתו אבל בעניין אחר לא אמנם אם יש לקהל תביעה עליו הם יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד, עכ"ל התשב"ץ (סי' תק"ו).
<h2>דף פה.</h2>
הורו הגאונים שאם הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה אומר פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם טען ואמר אשתבע לי שלא פרעתי הרי זה נשבע וכן הכופר במלוה על פה בפני בית דין ואמר עד אחד שלוה הרי זה ישבע שבועת התורה חזר ואמר כן היה אבל לויתי ופרעתי או מחול לי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכן מי שטען פרעתי השטר ואמר הלוה ישבע המלוה ויטול אומרים הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול.
ובפרק קמא דב"מ (דף י"ז) שטר שלוה בו ופורעו אינו חוזר ולוה בו שהרי נמחל שעבודו.
<h2>דף פו.</h2>
וכשיתבע המלוה את הלואתו אע"פ שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונותיו אין מרחמין בדין אלא גובין לו כל חובו ממנו עד פרוטה אחרונה וכן כתב רבינו תם (ב"ק ט' ד"ה רב הונא) אם יש לו מעות אינו יכול לסלקו אלא במעות אבל אם אין לו מעות אין דוחקין הלוה למכור כדי לשלם מעות כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פ"ו) אלא מגבהו ממטלטלי שלו ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין משלו או מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם לבית דין וגובין לו מכל קרקע שלו אע"פ שהיא משועבדת לכתובת אשתו או לבעל חובו שקדם גובין לזה ואם יבא הראשון לטרוף יטרוף, טען לוה שמטלטלין אלו אינן שלו אלא פיקדון הן בידו או שאולין או שכורין אין שומעין לו עד שיביא לו ראייה.
אמרינן בירושלמי וגם מתוך התלמוד שלנו (ב"ב קע"ד) מוכיח שאין הלואת בעל פה נגבת [מן היורשין] אלא באחת מג' דברים שיהא חייב מודה בדבר [ו]צוה בחליו שיש לפלוני (שטר) חוב עליו עדין או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפורעו וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו כדאמר ריש לקיש ריש פרק קמא דבבא בתרא (דף ה') וגרסינן שם והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתומים ואין מחלק בין יתומים גדולים לקטנים או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו כל אילו גובין מן היורשין בלא שבועה. — הגה"ה מן המיימון (הלכות מלוה ולוה פי"א ה"ו) אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב ליה מנה או בפנינו הלוה אינו גובה מן היורשין כלום שמא פרעו שהמלוה חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וכן אם הוציא כתב של אביהם שהוא חייב אינו גובה כלום כמו שביארנו. לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לבית דין שתלה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו ואם לא נודע להם דבר זה מחרימין על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו ומגבין לבעל חובו במה דברים אמורים בזמן שנפרעין מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע מן (היורש) המטלטלין אפילו היו מופקדים או מלוה אצל אחרים שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל.
כל הנמנע מלהלות לעני נקרא בליעל וחוטא שנאמר (דברים ט"ו) השמר לך פן יהיה כו'. כשם שמצוה להלות כך מצוה על הלוה לפרוע שנאמר (תהלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם ואמרו חכמים (אבות פ"ב מי"ב) יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.
מצוה על היתומים לפרוע חוב של אביהן מהמטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש לתת אין כופין אותו כי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א) גבי ההיא דקטינא דארעא, ואם תפסן בעל חוב מחיים גובה מהן כן פוסק רב נחמן פרק הכותב (דף פ"ד), טען שמחיים תפסן והיורש טוען שתפסן לאחר מיתה על היורש להביא ראייה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפסן היתה תפיסה זו שטרות וטען שהם בידו משכון של חובו ומחיים תפסן על המלוה להביא ראיה שמחיים תפס או יחזיר ליורשים מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן.
<h2>דף פז.</h2>
למדנו מפרק הכותב (כתובות פ"ז) ומפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) הפוגם שטרו או עד אחד מעידו על שטרו שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב והטורף מן הלוקח והנפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע אלא בשבועה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב) שאמר גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ'). וגרסינן בירושלמי [שבועות פ"ז ה"ז] א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה יורה להם ואומ' לו השבע ואחר כך טול ואם החוב בזמנו ותבעו נפרע בלא שבועה כדפסקינן בבבא בתרא (דף ה') עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה.
<h2>דף פח.</h2>
בפרק הכותב אמר רב זריקא אמר רב יהודה יורש שבא לגבות מן היורשין ואמרו יורשי הלוה אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הרי זה גובה בלא שבועה.
מלוה שבא ליפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין שולחין לו ומודיעין לו ואם אי אפשר לו להודיעו במהרה אומרים למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין קרקעות בין מטלטלין ואין חוששין לשובר ודין זה מפרש רב נחמן בפרק הכותב שמה שנפרעין לאדם שלא בפניו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו וילך וישב במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לווין. ובירושלמי (כתובות פ"ט ה"ח והלכה י') פריך וכי נפרעין לאדם שלא בפניו אמר ר' ירמיה כשרבית אוכלת בהן ומסקינן דמשלחינן בתריה תלת או תרי זימני אי אייתי הא טבות ואי לא מחלטינן לנכסיה.
שלוש ראיות צריך להביא לבית דין ואחר כך יפרע שלא בפניו ראייה ראשונה לקיים השטר שבידו ראיה שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין ראיה שלישית שהנכסים הללו של פלוני הלוה הם.
<h2>דף צ.</h2>
מי שעשה חובות הרבה כל שקדים חובו גובה תחילה בין מן הלוה עצמו בין מן הלקוחות ואם קדים האחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם בחובו זכה במה דברים אמורים בקרקעות שהיה לו בעת שלוה אבל אותן שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע"פ שכתב לכל אחד ואחד מהן שאני עתיד לקנות משועבד לך אין בהן דין קדימה וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ללות מאחר הרי הן משועבדין לראשון וכן אפילו הן מאה.
<h2>דף צא:</h2>
בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף וחוזר הלוקח ותובע למוכר ואם עשה אותו אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים.
מצוה על היתומים לפרוע חוב של אביהן מהמטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש לתת אין כופין אותו כי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א) גבי ההיא דקטינא דארעא, ואם תפסן בעל חוב מחיים גובה מהן כן פוסק רב נחמן פרק הכותב (דף פ"ד), טען שמחיים תפסן והיורש טוען שתפסן לאחר מיתה על היורש להביא ראייה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפסן היתה תפיסה זו שטרות וטען שהם בידו משכון של חובו ומחיים תפסן על המלוה להביא ראיה שמחיים תפס או יחזיר ליורשים מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן.
<h2>דף צב.</h2>
יתומים שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהם אצל אחרים יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבות מהם שהרי קרקע זו של אביהם היא.
שנינו בפרק קמא דנזיקין (ב"ק ח' ועי' כתובות צ"ב) אמר רבא ראובן שמכר כל נכסיו לשמעון ומפרש הר"י [תוס' ד"ה ראובן] אפילו בשני שטרות וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי אפילו (היה) [היא] השדה שלקח תחילה בשטר הראשון ובא בעל חוב דראובן לטרוף רצה מזה גובה [רצה מזה גובה] ואינו יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות ממנו שביד שמעון שקנה באחרונה [ש]הרי יכול לומר שמעון מה טעם אמרו חכמים אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין מפני תקנת לוקח ראשון ואי אפשי בתקנה זו ואמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו במה דברים אמורים שלקח לוי בינונית אבל אם לקח עדית או זבורית אינו טורף מלוי שהרי אומר לו להכי טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו וכן אם לקח לוי בינונית והניח אצל שמעון בינונית כמו כן אינו טורף מלוי שהרי זה אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו.
<h2>דף צד.</h2>
מי שעשה חובות הרבה כל שקדים חובו גובה תחילה בין מן הלוה עצמו בין מן הלקוחות ואם קדים האחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם בחובו זכה במה דברים אמורים בקרקעות שהיה לו בעת שלוה אבל אותן שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע"פ שכתב לכל אחד ואחד מהן שאני עתיד לקנות משועבד לך אין בהן דין קדימה וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ללות מאחר הרי הן משועבדין לראשון וכן אפילו הן מאה.
אין דין קדימה במטלטלין אלא כל מי שיגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון ואמר ר' יוחנן בפרק ב' דגיטין (דף י"א) שאם קדם אחד מהם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות בהן לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ואפילו במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח בפרק הכותב (כתובות פ"ד) במעשה דיימר בר חשו אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אמר לו הלוה זכה בחפץ זו לפלוני או תן מנה זו לפלוני זכה לו [ו]אין אחד מבעלי חובו יכולין לגבות מאילו שכבר זכה בהן אחר.
שטרות שזמן כולן מיום אחד או משעה במקום שכותבין שעות כל שקדם מהן וגבה בין מטלטלין בין קרקע זכה באו כולם יחד לגבות וכן בעלי חובות שכל זמן קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מן המטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה או שיבואו לגבות מן הקרקעי שקנה לוה אחר שלוה מן האחרון שבהן ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהן את חובו מחלקין ביניהם.
<h2>דף צה.</h2>
מסקינן בפרק מי שהיה נשוי מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בעל חוב טורף מלוקח שני ולוקח ראשון טורף אותה מבעל חוב שהרי כתב לו ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי מכרה לו ובעל חוב חוזר וטורף וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן האשה בכתובתה.
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הוו בני חורין זבורית והמשועבדים בינונית או עדית בין שמכרן בין שנתנן נשתדפו בני חורין הרי זה טורף מן המשועבדים.
<h2>דף צט:</h2>
הורו הגאונים כי בית דין ששמו לטרוף בנכסי לוקח וטעו בכל שהו מכרן בטל שהרי הן כשליח לטורף וללוקח יש להם רשות (ללוקח) לתקן אבל לא לעוית כשליח.
<h2>דף ק:</h2>
אמר בפרק אלמנה ניזונת העבדים והשטרות והמטלטלין אין מכריזין עליהם העבדים שמא ישמעו ויברחו והשטרות והמטלטלין שמא יגנבו לפיכך שמין אותן בבית דין (ומכריזין) [ומוכרין] מיד (ליום) [ואם] השוק קרוב למדינה מוליכין אותן לשוק.
<h2>דף קא:</h2>
הגה"ה מן המיימון (הלכות מכירה פי"א הט"ו), האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר ליה בפני עדים הריני חייב לך מנה [בשטר] אע"פ שלא אמר אתם עדים הואיל (וכתב) [ואמר] בשטר הוי כמו שאמר אתם עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו כלום הרי חייב עצמו (לגמור) [וגמר] ושעבד עצמו (להשתעבד) [כמו שישתעבד] הערב וכזה הורו רוב הגאונים, עכ"ל המיימון, וכן פסק רב אלפס דאלימא מילתא ושטרא כמו דאמר להו אתם עדי בפרק הנושא דאיתמר האומר לחבירו אני חייב לך מנה ר' יוחנן אומר חייב וכו' ומסיק הכא במאי עסקינן דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא והלכתא כר' יוחנן דמתניתין דהנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה ה' שנים דלית ליה גביה מעיקרא ולא מידי אלא חייב עצמו דלא הוה מחייב היה חייב דייקא כוותיה דר' יוחנן וכן ההיא דכתב לכהן שהוא חייב ה' סלעים חייב לתת לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי דלית ליה לכהן גביה מעיקרא ולא מידי גם מההיא דערב היוצא אחר חתום שטרות הגובה מבני חורין דלית ליה גביה מידי אלא איהו חייב נפשיה, עכ"ל רב אלפס (כתובות סי' שפ"ג).
<h2>דף קב.</h2>
שנינו שם (ב"ב דף קע"ה) ערב היוצא אחר חתום שטרות אמר ר' ישמעאל גובה מנכסים בני חורין מן הערב וכן פוסק שם הלכה, היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אמר רב בגמרא שאם כתוב פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין אבל כתוב בשטר הלוה ופלוני ערב גובה מנכסים משועבדים שהרי ערבו הלוה עם הערב.
<h2>דף קב:</h2>
כבר אמרנו שבשטרי אקנייתא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וגט [לאיש אע"פ שאין אשתו עמו אבל אין כותבין שטר ארוסין ונישואין] ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירות הדיינים וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם וכל השטרות האלו צריכין להזהר כשאר שטרות.
<h2>דף קז.</h2>
מלוה הבאה ליפרע שלא בפני לווה כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה ותפסה האשה מטלטלי מנכסי הבעל כדי שתזון מהם מוציאין אותם מידה ונותנין לבעל חוב כיון שאפילו היה בעלה עומד אצלה לא היה יכול לזון אשתו עד שיפרע כל חובו.
<h2>דף קח.</h2>
ושנים שהיו מודרים הנאה זה לזה מחזירין זה לזה אבידה ובמקום שנוטלים שכר יחזיר שכר השבת אבידה להקדש, ואם היו שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה אסורים ואם אין בה דין חלוקה מותרים. ואסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין. ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מן השותפים נכנס בחצרם שיכול לומר בחלק המותר לי אני נכנסא). [סמ"ק סימן פ"א]. א) ש"ע ודוקא אם נכנס לצורך השותף.
וכן הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו אפילו הלוהו על המשכון אין הלוה חייב לו כלום ונוטל משכונו בחנם שמא היה מפייס את המלוה ומוחל לו והכי איתא בירושלמי דפרק בתרא דכתובות [פי"ג ה"ב] רבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים שנחלקו במפרנס אשת חבירו שלא מדעתו אמר רב יוסף אף בני כהנים גדולים מודים כאן שאבד מעותיו דתמן לא עלתה לו דעתו שתמות אשתו ברעב ברם (סבא) [הכא] אמר(ינן) מפייסנא ליה ומחיל לי(ה) הגע עצמך דהוה גבי[ה] משכון מפייס (הוציא) [הוינא] ליה ויהיב לי משכוני. עוד שם ר' יהושע בן לוי אומר אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא ארנון וגולגולת בלבד רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו, עניין זה פורע חובו קורא מבריח ארי בפרק אין בין המודר (נדרים ל"ג) ואומר ר"י שאין דין מבריח ארי אלא (כשיצא) כיוצא בזה שאין המבריח מצילו מהפסד ודאי אבל אם מצילו מהפסד ודאי כגון משיב אבדה ומציל מן הארי (ו)שם לא יפסיד המבריח וכל שכן במקום (שמבריח) [שמשביח] נכסי חבירו כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעה וכיוצא בזה שאין לו דין מבריח ארי להפסיד לגמרי.
<h2>דף קי.</h2>
הגה"ה, ופסק השר מקוצי בשם הר"י מקורביי"ל שאם הלוה אדם מעות לחבירו ובא המלוה ושאל מעותיו מן הלוה וטוען הלוה שאין לו ממה לפרוע אין משביעין אותו אם יש לו או לא וראייתם בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ') ועוד ראייתם מפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) ומפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז), גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' ובכתובות גבי וחכמים אומרים זה המלוה היה פקח שזוכה לו את הקרקע כו' ואין נכון לגלותו אלא לצנועין מפני הרמאים, עכ"ה. — וכן מי שהוחזק רמאי והוא אמיד בממון ורוצה להפטר בשבועה זו אין לדיין להשביעו אלא יש לו לרדותו ולנדותו עד שיפרע וכל שיתכוין הדיין לרדוף הצדק בדברים הללו יישר כוחו. מי שנתחייב בשבועה זו מפני שטר חוב שעליו והודה לאחרים שחייב להם [והשיגה ידו יתר על הראוי לו] אין להם אלא לבעלי שטרות בלבד שמא קנוניא עשה בהודאתו על נכסים של זה.
יתומים שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהם אצל אחרים יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבות מהם שהרי קרקע זו של אביהם היא.
כשיורדין בית דין לנכסי לוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חובו אלא מן הבינונית במה דברים אמורים בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל אם בא ליפרע מנכסי יורשין בין גדולים בין קטנים לא יפרע אלא מן הזבורית.
<h2>דף קי:</h2>
תנו רבנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל היה כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל ומוכיח שם וה"ה לכתובה לרבן שמעון בן גמליאל, לא היה בשטר כתוב שום מקום והוציאו במקום שעומד בה לגבות ממעות המקום שהוציא השטר וטען הלוה שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול היה בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו. מכאן אתה למד ששטר שלא נכתב עליו שום מקום כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר אע"פ שעדות זה אין אתה יכול להזימה הלא מסקינן בפרק קמא דסנהדרין (דף ג') שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת מפני לוין ולפיכך שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין אע"פ שאין אתה יכול להזימה. — הגה"ה, שטר הנמצא כתוב בו דינרין הנוהגין במדינה שנכתב השטר חייב לשלם, עכ"ל הגה"ה.
